דילוג לתוכן
שלום בבית

יכול להיות שלהיות מאושרת זו תהיה הטיות הכי גדולה שלך בחיים

יכול להיות שלהיות מאושרת זו הטעות הכי גדולה שלך בחיים?

תארי לך יום כזה.

את קמה בבוקר, מתארגנת, מתלבשת, יוצאת מהבית. בדרך מישהי פוגשת אותך וזורקת: "וואי, איזה יפה את היום!"

איזה כיף לשמוע. את מאושרת!

מגיעה לעבודה, מסיימת משימה שהשקעת בה המון, והבוס קורא לך ואומר: "תקשיבי, שיחקת אותה. עבודה מעולה!"

וואו. את מאושרת!

בצהריים חברה מתקשרת: "תקשיבי, חשבתי על מה שאמרת לי אתמול. אין לך מושג כמה עזרת לי."

איזה סיפוק. שוב מאושרת!

בערב את מספרת לבעלך משהו שהצלחת לעשות, והוא מחייך, מחבק אותך ואומר: "אני גאה בך."

די, מה צריך יותר מזה? את בעננים.

איזה יום. כמה מחמאות, כמה פרגון, כמה אהבה.

רגע. אפשר לשאול אותך משהו קצת מעצבן?

מי החליט היום שאת יפה? מי קבע שאת מוצלחת? מי נתן לך להרגיש שאת חברה טובה? ומי היה צריך להזכיר לך שאת אישה שאפשר להתגאות בה?

שמת לב?

כל היום היית מאושרת.

אבל אולי היית קצת יותר מדי מְאוּשֶׁרֶת.

ולא, אני לא מדבר על אושר. אני מדבר על אישור.

על הרגע הזה שבו מישהו מבחוץ אומר לך שאת טובה, ורק אז את מצליחה להרגיש את זה בעצמך.

שלא תביני אותי לא נכון. אני מת על מחמאות. מי לא אוהב שמפרגנים לו? מי לא רוצה להרגיש אהוב, מוערך, רצוי? במיוחד מהאנשים שהכי חשובים לנו.

אבל עכשיו בואי נהפוך את היום הזה לרגע.

אותם בגדים, אבל אף אחת לא מחמיאה. אותה הצלחה בעבודה, אבל הבוס עסוק ולא אומר מילה. החברה לא מתקשרת. ובערב בעלך מחבק אותך כרגיל, אבל לא אומר שהוא גאה בך.

מה עכשיו?

את עדיין יפה? עדיין מוכשרת? עדיין חברה טובה? עדיין אישה שיש במה להתגאות בה?

ברור שכן.

אז למה לפעמים יום כזה משאיר אותנו עם תחושה שאנחנו לא מספיק טובות?

ופה בדיוק מתחיל הסיפור.

כי יש הבדל עצום בין ליהנות מזה שמישהו רואה את הטוב שבי, לבין להזדקק לו כדי להאמין שהטוב הזה בכלל קיים.

ואת ההבדל הזה אני פוגש לא מעט בקליניקה.

אישה שאומרת לי: "כשהוא נותן לי יחס, אני פורחת. אבל כשהוא קצת מרוחק, אני פשוט מתפרקת."

או בעל שמספר: "אם אשתי מעריכה אותי, אני מרגיש מלך. אבל אם היא לא מרוצה ממני, אני מרגיש שאני לא שווה כלום."

ותראו כמה זה כואב.

כי הם לא מבקשים רק אהבה. הם מבקשים, לפעמים בלי לדעת, שמישהו אחר ייתן להם אישור להיות מי שהם.

וככה האהבה, הדבר שאמור להיות אחד המקומות הכי בטוחים בחיים שלנו, הופכת לפעמים למקור של פחד.

כי אם אני צריך אותך כדי להרגיש שאני שווה משהו, מה יקרה לי כשתהיה עייף? כשתהיי עסוקה? כשלא תסכימי איתי? כשתרצי קצת שקט לעצמך?

אני עלול לפרש כל רגע כזה כאילו הוא אומר משהו עליי.

ואז אני מחפש עוד חיבוק, עוד מחמאה, עוד הוכחה. נרגע לכמה שעות, ושוב צריך אישור.

לא כי אין בינינו אהבה.

אלא כי את הביטחון שאני מחפש אצלך, אני עדיין לא מצליח להחזיק גם בתוכי.

וזה הגבול הדק שבין קשר זוגי לתלות רגשית.

חשוב לי לדייק: כולנו צריכים אהבה וביטחון, ולפעמים חוסר יחס באמת מעיד על קושי בקשר שצריך לטפל בו. לא כל פגיעה היא תלות רגשית.

אבל יש שאלה אחת שאני רוצה שתיקחי איתך מהפוסט הזה.

בפעם הבאה שמישהו שאת אוהבת מחמיא לך, תתרגשי. תיהני. תני למילים שלו לחמם לך את הלב.

ואז תשאלי את עצמך: אם הוא לא היה אומר את זה, האם עדיין הייתי יודעת שאני שווה?

כי אני רוצה שתהיי מאושרת.

אני רק לא רוצה שתצטרכי שמישהו אחר יאשר אותך בכל בוקר מחדש.

תכל'ס | החיים בגובה העיניים

אביה אוחיון

מנטור ומאמן לזוגיות ומשפחה

בלב ובנפש | 058-7149383

לכרטיס שלי באתר

רוצים לדבר עם אביה?400 ₪ לפגישה · חיפהבואו נקבע
יש לכם שאלה בנושא?שאלו שאלה